פסק הלכה - לבנות מערכת משפט תורנית - הרב יעקב אריאל - שלום ירושלים

פסק הלכה / הרב יעקב אריאל

ב”ה

התורה מצווה “שופטים ושוטרים תתן לך”.

 

נחלקו הפוסקים אם בזמן הזה, שבטלה הסמיכה, המצווה מדאורייתא או מדרבנן.[א] מכל מקום, חובה לקיימה, וכן נהגו בכל תפוצות הגלות.[ב]

 

מגדרי המצווה:

  • בחוץ לארץ לכל עיר מערכת משפט נפרדת, ובארץ ישראל מערכת משפט לאומית.[ג]
  • חכמי ישראל, מנהיגי הציבור, ממנים את הדיינים.[ד]
  • הציבור מעניק סמכות למערכת המשפט.[ה] ומממן אותה.[ו]

 

כיום בארץ, המצווה לא מתקיימת על ידי:

  • מערכת המשפט האזרחית. שנאמר “תתן לך”, כלומר בדיני ישראל.[ז]
  • בתי הדין הרבניים. מקיימים את המצווה באופן חלקי בלבד, כיוון שתחום סמכותם מוגבל על ידי המדינה למעמד אישי בלבד.
  • בתי דין פרטיים. ממלאים תפקיד חשוב, אך אינם מהווים קיום למצוות מינוי שופטים: א. סמכותם נובעת מהסכמת בעלי הדין ולא מכח הציבור. ב. אינם ממונים על ידי מנהיגות אחת כללית.

 

ראוי להסדיר מערכת משפט תורנית בחוק.[ח] עד אז, הדרך לקיום המצווה היא: לבנות מערכת משפט לאומית על ידי מנהיגות רוחנית כללית, ולהעניק לה סמכות ציבורית. היא שתאציל סמכות לבתי דין, הקיימים ואחרים.

 

כל חברה אנושית מקיימת את מצוות בני נח, ומסדירה את חיי החברה על פי ערכי המוסר שלה, באמצעות מערכת משפט. רק ערכי התורה לא מתגשמים בחיי החברה המאמינה בהם באמצעות מערכת משפט מחייבת. מצב זה הוא חילול השם, ואסור לקיימו.[ט]

 

תנועת ירושלים שייכת למנהיגות רוחנית רחבה, ומזמינה כל ראש ישיבה ורב ישוב, ולכן ראויה לבנות את מערכת המשפט התורנית הלאומית.[י] הצטרפות ציבור לתנועת ירושלים, תוך קבלת מערכת המשפט שלה, ‘שלום ירושלים’, כבורר בין חבריה, מעניקה לה סמכות ציבורית.

 

לכן מצווה על כל יהודי להשתתף בהתארגנות הציבורית לקיום המצווה: להצטרף לתנועת ירושלים, להעניק סמכות למערכת המשפט שלה, ולהשתתף במימון פעילותה.[יא]


[א] דבר המשפט, סנהדרין, ה ג

שלש שיטות בדבר. א) דעת רבינו והרשב”א והרמב”ן (בפירושו עה”ת) והתוס’ והטור והחינוך ועוד רבים מגדולי האחרונים (ועיין בנושאי כלי הטושו”ע) סוברים דבזמן הזה אין חיוב העמדת

בתי-דין מן התורה, ושליחותייהו קא עבדינן הוא מדרבנן מפני התקנה.

ב) דעת הרמב”ן (בדרך אפשר שכתב בחידושיו למסכת יבמות) והנתיבות המשפט שכתב בפשיטות דהוי מן התורה ורק שהדבר נמסר לחכמים ולא עשו אותם שלוחים אלא במקום נעילת דלת, היינו היכא דאיכא חסרון כיס ושכיחא.

ג) דעת הרב קרית-ספר הסובר דמדאורייתא דנין דייני חו”ל אחרי ביטול הסמיכה כל הדינין אף בדבר שאינו מצוי.

 

[ב] ספר החינוך, שופטים, מצוה תצא

וזאת אחת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן שבכל מקום ומקום, וצבור הראוי לקבוע ביניהם בית דין כמו שמבואר במסכת סנהדרין [ב’ ע”ב] ולא קבעו להם ביטלו עשה זה, וענשן גדול מאד כי המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת. ויש לנו ללמוד מזה שאף על פי שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה להם כח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם בממון או אפילו בגוף על עשית מצוות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה וכל הדומה לו.

 

דבר המשפט, סנהדרין, ה ג

וכיון דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, מצוה למנות דיינים לגבי המצוי דעבדינן שליחותייהו דסמוכים, ובארץ – ישראל המצוה למנות בכל עיר ועיר ובחו”ל בכל פלך ופלך, כך כתב האו”ת (חו”מ סי’ א’). וכן כתב גם הרב ערוך השולחן: ובעונותינו מגודל הפיזור שנתפזרנו בארבע כנפות הארץ בטלה הסמיכה ודיננו כהדיוטים לכן אמרו רז”ל, שאם ח”ו יתבטלו דיינים מישראל שיהיו ביכלתם לכוף לדין, תהיה נעילת דלת בפני הלווין ויתבטל המסחור והנאמנות ויתרבו החמסנים, ולכן אמרו חכמינו ז”ל דאף בזמן הזה שליחותייהו דקמאי עבדינן למנות דיינים ולדון בדינים. ולכן, בארץ – ישראל שזכנו ה’ לישובה ע”י ישראל לעריה ולמושבותיה, חלה גם קיום מצוה זאת, שהיא לעת – עתה דרבנן, למנות שופטים… והיא מצוה המוטלת על הצבור לקיימה… “שיהיה בהם כח על כלם” כדברי הרב בעל החינוך שהעתקנו לעיל. וגדול שכרה של מצוה זאת שבזכותה ישראל נגאלין, שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות, ומהרה נזכה לשיבת שופטינו כבראשונה, ובית דין הגדול סמוכים ישבו בלשכת הגזית בירושלים עיקו”ת.

 

[ג] ספרי שופטים, קמד. סנהדרין, טז ב

מנין שממנים בית דין לכל ישראל? תלמוד לומר – שפטים תתן לך.

 

רמב”ם, סנהדרין, א ב (ועיין רדב”ז שם. דבר המשפט א ג)

אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך שנאמר תתן לך בכל שעריך אשר ה’ אלהיך נותן לך לשבטיך.

[פלך – הפרכיא (רש”י, מכות ז.). הפרכיא – מלכות (תענית יט: רש”י ותוס’)]

[ד] רמב”ם, סנהדרין, ב ח

אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו, עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול.

 

הוספנו ‘מנהיגי הציבור’, שיהיו חכמים כאלה שנמלכים בציבור, על פי הגמרא:

ברכות, נה א

אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר ראו קרא ה’ בשם בצלאל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן?

 

[ה] ספרי, שופטים, קמד (ספה”מ לרמב”ם, עשין קעו)

ושפטו את העם – בעל כרחם.

 

הציבור ונציגיו, כגון מלך וראש הגלות, נותנים סמכות, כח כפיה ומימון, למערכת המשפט: דברי הימים ב, יט ה. רמב”ם סנהדרין, ג ח. שם, ד יג-יד.

 

[ו] שו”ת וזאת ליהודה, חושן משפט א

שאלה מארגאנטינא וז”ל, מזה זמן התחילו הק”ק לסייע בשכר המור”ץ הרב לדון ולהורות להם, והן עתה מרוב ההוצאות שעליהם בקשו לחדול מזה ונסתיעו מגדולים מהם, ונחה שקטה דעתם כי בעת הצורך לדין מן הדינים ישאלו מן החכמים שאצלנו, ואתרמי כי באו לשאול ולידע אם מותר לפום דינא, כי יש מהם דחששו שאין דמיונם עולה יפה, יש לדעת איך שורת הדין נוטה ושכרו כפול מן השמים.

תשובה: הנה נודע דאחת ממצות התורה היא למנות דינים בכל קהל וקהל, שנאמר (דברים טז, יח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ופסקה הרמב”ם בפ”א מהלכות סנהדרין (ה”א) ושאר פוסקים כיעו”ע. והגם דבזמן הזה ליכא סמוכים המצוה לא זזה ממקומה… ודאי דכופין זה את זה, ואפילו המיעוט כופין את המרובין כמו שכתב מור”ם ז”ל (עי’ כנה”ג שם הג’ ב”י ד”ה כשם שהיחיד, ובשו”ת מהר”ש הלוי יו”ד סימן ח’). ועיין מוהרח”ש ח”ג סימן כ”ט ובסימן ל’ דכופין המיעוט את הרוב ליקח להם רב, ומה גם אם יש אומדנא דכך קיבלו עליהם, וכ”ש אם היו נוהגים כן עד עתה, וגם משורת הדין הם חייבים כיון שכן נוהגים בכל תפוצות ישראל וכן הוא מדין התלמוד ע”כ, והבי”ד הרב פחד יצחק אות ח’ (מערכת חכם הקהל דף ה’ ע”ג) ע”ש… בסנהדרין דף י”ז (ע”ב), ופסקה הרמב”ם בפ”ד מהלכות דעות (הל’ כ”ג) וז”ל, כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, ואחד מהם הוא בית דין מכין וחובשים… וגם דמצות מינוי שופטים לדעת קצת מהפוסקים היא מהתורה גם בזמן הזה, ואפילו לדעת מהפוסקים דהויא מדרבנן, אליבא דכולי עלמא מצוה היא.

 

 

[ז] מדרש תנאים, דברים טז יח

תתן לך מלמד שלא ניתנו הדינין אלא לישראל וללמדך שכל ההולך לדין אצל אומות העולם כאלו עובד ע”ז שכך הוא אומר שפטים וש’ תתן לך וכת’ אחריו לא תטה משפט צדק צדק תר’ לא תטע לך אש’ ולא עוד אלא שכל המניח דיני ישראל והולך לפני אומות העולם כפר בהקב”ה תחלה שנ’ (לב לא) כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים למה שאין חקותיהם טובים: מלה”ד לחולה שנכנס הרופא לבקרו אמר לבני ביתו האכילוהו והשקוהו כל מה שרוצה אל תמנעו ממנו כלום נכנס אל אחר אמר להן אל יאכל פלוני ואל ישתה דבר פלוני אמרו לו מפני מה לזה אמרת לאכול כל מה שהוא רוצה ולזה אתה אומר אל יאכל דבר פלוני ואל ישתה דבר פלוני אמר להן הראשון אינו של חיים לפי כך אמרתי על תמנעו ממנו כלום בין אכל בין לא אכל ימות אבל זה של חיים לפי כך לא יאכל דבר פלוני ולא ישתה דבר פלוני וכן חקות הגוים אינן של חיים שנ’ (עי’ ירמ’ י ג) כי חקות הגוים הבל ואומ’ (יחז’ כ כה) וגם אני נתתי להם חקים לא טובים אבל ישראל נתן להם חקים ומשפטים ומצות טובים לכך נאמר בהם (ויק’ יח ה) אשר יעשה אתם האדם וחי בהם:

 

[ח] שו”ע חושן משפט, הלכות דיינים, סימן ג, סעיף ד (ועיין שו”ת חתם סופר, ה כא)

הגה: רשות שנותן המלך עכו”ם בזמן הזה, אינו כלום ומיהו אם קבלוהו הקהל על פי כתב המלך, יכול לדון (טור). וי”א דאם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך (ריב”ש סימן רע”א) או השר הממונה בעירו, דזהו בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה; ומכל מקום מי שעושה זה בלא רשות הקהל, מצער הצבור ועתיד ליתן את הדין (תשובת רשב”א סימן תרל”ז).

 

הערת הרב יעקב אריאל: “לענ”ד המעיין בתשובות הריב”ש והתשב”ץ יראה שאין מחלוקת עקרונית  ביניהם. הם מדברים בסיטואציות שונות יעוי”ש”.

 

[ט] עקידת יצחק, דברים צה

נאמר כאן שופטים ושוטרים תתן לך וגו’ ושפטו את העם משפט צדק והכוונה שאין להם לסמוך על הנס בעניני ישובם וטוב חיותם אף על פי שיש בידו ית’ להושיע בכל אופני וצדדי הישועה אבל שראוי ומחוייב להם להשלים עצמם במה שלא קצרה בו יד הרבה ממיני הבעלי חיים הבלתי מדברים ואין צ”ל יתר העמים אשר על פני האדמה.

 

[י] ראשי הישיבות ורבני היישובים מייצגים את החכמים שנמלכים בציבור עליו מוטלת השררה.

 

[יא] אחריות היחיד במצוות הציבור / הרב עזריה אריאל | אמונת עתיך 118 (תשע”ח), עמ’ 190

סיכום

נראה שאין ליחיד חובה אישית ליטול חלק במעשה הציבורי. אם השתתפותו נחוצה לקיום המצווה באופן שלם ומהיר יותר – חובתו לתרום את חלקו. ברם, אם המצווה נעשית כהלכה גם ללא השתתפותו, ומוסדות הציבור אינם תובעים את השתתפותו – הרי הוא פטור. כמו כן, אם המצווה הציבורית מוזנחת, וקיומה על ידי היחיד קשה מאוד לביצוע ודורש ממנו התמסרות מוחלטת בגופו וממונו, אין עליו חיוב להתמסר לכך.